יום שני, 27 ביולי 2015

העיר שעפה על עצמה

האהבה לאורבניות אצלי זה מאז ומתמיד.
אני אף פעם לא שבעה מכך. לילה אורבני זה שיא השיאים של יופי בעיני.
גבוה מאחת מהקומות העליונות מתגלה מראה מרהיב. 
אצלי בבית או אצל חברים, מכל מקום מראה אחר. זה נראה כמו מעוף
ציפור אבל זה סתם מהמרפסת...
















יום ראשון, 31 במאי 2015

מקמה ל"אשתו של" חייל ביחידה

לא תאמינו, אבל
למעלה מעשרים שנה,
אני עם היחידה.
אין לי מושג מה אתם עושים,
ועם זאת ידועים לי המון פרטים
לא חשובים.

איך הכל אצל בן זוגי התחיל?
בחלום של נעורים,רוח אחרת,
ללכת רק ליחידה מובחרת!
מהר מאוד לי התברר,
שזה צבא אחר:
סודי ביותר,
אין ראשי תיבות,
לא עולים בסולם הדרגות,
המשפחות לא באות עם סלים,
ואין אירועים.
מילת הקסם "הישרדות",
נהר אין סופי של ציוד,
חותמים מזדכים,חותמים מזדכים.
וכל הזמן מתנסים במשהו מאוד עמוק,
שתמיד הוא יהיה ה"טופ",
הפרמטר,השיא של כל הקשיים,
שאחריו עם הרבה דברים מתמודדים.
למשל, גם אם אנחנו הולכים ללדת תינוק,
זה מבצע צבאי לא צחוק,
יש שעת שין,
יש שלבים,יעד,מודיעין,
נוהל קרב,את הכל אחיה בן זוגי קובע ומציב,
עד שהמילדת מתחננת:"עכשיו תהיה בשקט ושאסתי אלי תקשיב!"

מה השתנה במשך השנים?
דברים רבים,
למשל "הסיפורים" מהמילואים,
ואתם יודעים למה הכוונה,
בהתחלה הם היו מסמרי שיער,
ומכוונים לנושא אחד,לביזר,
לא שכחתי אותם,
אני זוכרת את כולם,
עם הזמן הם התגלו כשטויות,
או כבדיות
ועם השנים,
כגלים,
הם שככו,
או אולי כל הפנטזיות התממשו?!

אני נזכרת ברגעים סוריאליסטיים
מטורפים, שמלוים כל השנים
אי שם אנחנו נוסעים כל המשפחה במכונית
צילצול בסלולרי,קול קטן נשי,של המציקה התורנית:
"שלום מדברים עכשיו מהיחידה
מבקשים לבדוק בבקשה:
לו היית נקרא עכשיו להגיע למשימה
אה,כמה זמן נדרש לך?"
מה זאת אומרת אני חושבת לעצמי באימה
מנסה לחשב איזה-סיבוב-בחזרה.
אבל חייל היחידה
נוקב בזמן כל כך קצר,
ממש דקות,
כלומר,הילדים ואני אמורים להתאדות???

או רגע אופייני אחרי מבצע "ענבי זעם"
אני קורעת מעטפה.
ומוצאת בה "מכתב תודה" בשבילי,
על תמיכתי,
 בלוחם "ענבי זעם" ,"ימים לא קלים",כתוב בלשון קולחת
כן, כן מודים לי אני מתרווחת...
אך הנה תעודה נוספת באמתחת,
והיא פונה למעסיק במקום העבודה,
שוב זה בשבילי,
הרי המעסיק זאת אני,
 שוב "תודה על ההתחשבות,על ההבנה"
 כן, כן אני מהנהנת יש על מה,
אבל הנה במעטפה
 דף שלישי (בום!) תוכנית המילואים לכל שנה הבאה!!!!

תדעו שלא חשוב לאן אתם נקראים,
מילואים, טיול צוות או התנדבות,
אני  תמיד בכוננות.
הבעיה שהכוננות אינה עוזרת,
וכרגיל המערכה המשפחתית המשומנת,מיד קורסת:
נורית אזהרה במכונית נדלקת,
המפתח פתאום לא פותח את הדלת,
המחשבים נופלים
והילדים חולים.
ואני שואלת את עצמי כל השנים:
כבר חקרתי רבות את העניין,
שאלתי חכמים גם ידעונים
שאלת השאלות,האם אני מפיצה אנרגיה שלילית כזאת
שגורמת אף לדברים
הפשוטים ביותר לא לפעול?
או אולי זה בן זוגי
שמתחזק את הדברים,ופותר את כל בעיה?
האם לכם במקרה יש איזו שהיא מסקנה?

אולי תגידו,כבר כל כך הרבה מילואים היו,
בודאי התרגלת,
ודאי אימצת כבר שיטה,
או איזו גישה.
אז אומר לכם בפשטות בלי תחכום,
לא התרגלתי לכלום,
לא נהנתי לדקה:
לא להיות עם עצמי ,
לא לפטפט עם חברה,
לא להיפרד לשבוע,
ולהיפגש בגעגוע,
גם לא לישון באלכסון,
רק תמיד אותה תחושת אסון,
ומחשבות רעות,
שאי אפשר עליהן לשלוט,
והשאלות של הילדים
כשאבא במילואים.

בכלל כמו הילדים,
חשתי בכל פעם את חרדת הנטישה.
גם אני חוויתי כמותם
תחושת כעס
ואחר כך אשמה.
לא פעם שקלתי,
ותמיד התפללתי,
שיקרה משהו שאת המילואים יעצור לבטח,
או אולי פשוט לחסום לו את הפתח...

אז מה הבעיה?
צוותים מסביבכם מתפרקים, משתנים ונבלעים,
אבל אתם,הצוות ,לעולם עומדים!
אף פעם אתם לא מזדקנים,
שערכם הכהה לא מלבין,
אין מישהו שממש משמין,
אתם כמעט לא מעשנים,
טיפוסים ספורטיביים,מחוברים..
ואף אחד לא שם לב שאתם כבר מבוגרים!

אמנם אני מדברת כנציגת הנשים,
אבל למען האמת
לא נהגתי לשוחח איתן על עצמנו במשך השנים.
הרגשתי שזה רע לי,
לא כל כך פופולרי,
שיתפתי ברגשותיי,
את הוריי
ואחיותיי,
והם תמיד הרגישו אמפתיה גמורה,
ועל כך תודה גדולה.

טוב, אולי אני כבר מגזימה,
אז איך לסכם כזאת תקופה?
איך לספור את כל המניירות,
ואת כל המיגרנות,
את הסכין לחיתוך ירקות,
שישנתי איתה מתחת לכרית בלילות,
את המילואים בשכם,
ענבי זעם,הבילוי מול המוקטעה,
חרדה,דאגה,חרדה,
וינגייט,מכות נוראות שקוראים להם קרב מגע,
הערפדים שמצצו לכם את הדם לצורכי מעבדה,
מבחני ברור,
או סתם לשהות בתוך חור,
20 דקות שינה,
תיק ארוז שיוצא למילואים
עם המון בגדי החלפה,
אך חוזר הביתה,
בדיוק כמו שהוא יצא.
הארוחות ביחידה,
מנה ועוד מנה,
קודם אוכלים,
ורק אחר כך הביתה יוצאים.

וכל זה,הוא רק הקצה,
קצה הקצה...
אני לא מרגישה שאני צריכה לבקש סליחה,
בסופו של דבר,לא הייתי כל כך איומה
בטח לא הייתי מקבלת צל"ש לאישה מצטיינת,
אם היו כזה מחלקים,
אבל אף פעם לא שכחתי כמה חשובים לכם המילואים.
עכשיו אני רואה את בני
צועד באותה הדרך, אלא מה?!
אביו אימן אותו רק 18 שנה...
הייתי רוצה קצת רווח, אם זה אפשרי,
בין הצבא של בעלי לזה של בני.

אני מתבוננת בכם מהצד
בהשתאות כל השנים.
מודה ליושב במרומים
שהחזיר אתכם בריאים,
ומודה - נמאסו עליי המילואים!


יום רביעי, 27 במאי 2015

זיכרונות

בליל הסדר, לא האחרון,
אלא בזה שלפניו,
חגגנו עם כל משפחתו של בעלי אחיה,
ממש עם - רב.
"חד גדיא" כבר נגמר, השעה הייתה אחר חצות,
כשלפתע ניתן האות,
גיסי, שהוא יאפי תל אביבי מסוגנן,
צעק פתאום,
כמו מתוך חלום:
"יגיע כפייך כי תאכל אשרייך וטוב לך"...
ומיד כל הנשים באופן אוטומטי, ענינו בקול רך.
עברנו ברצף לכל שאר שירי בני עקיבא הרשמיים,
המשכנו לאלו המשונים וההזויים,
משם לשירי מורל, צעקנו ב"אותיות",
וככה עד לשעות הקטנות.
הדורות הצעירים,
הביטו בנו משתאים,
מהו המעין הבלתי נגמר הזה?
מהיכן הוא נובע?
ומהו הגורם לנו ככה להשתגע...
ואכן מידע מטופש בהחלט יושב לנו במוח,
אי שם לחוץ,
ותופס מקום של מידע נחוץ.
רק צריך ללחוץ במקום הנכון,
וה"פעם" מתחיל לזרום.
נראה כאילו הכול היה ברור,
מעיין משנה סדורה,
שבת ארגון, מפקד וצעדה,
שטיפת סניף, מסע, מחנה קיץ,
מחתרות, שוק פורים, וסתם לצאת לשייט,

פעולת אמצע שבוע ,פעולה בשבת, חלוקה לעדות,
אנחנו רצים ברחוב ושואלים אנשים שאלות...
ל"ג בעומר על הר העצמאות, זוכרים?
מכינים כדורי פלאפל אמיתיים,
לא זוכרת אצל אימא של מי,
אבל הוא תימני...
טקסים, אירועים, מסיבות, הופעות,גיבוש,
"אופרטה"- מושג שלא נמצא עוד בשימוש...

 
כחול לבן, סמל ועניבה,
הורי קראו לה "הסמרטוט"
כאשר בבית התגלגלה.
חופשי, הקשב, עמוד דום, עמוד נוח,
להסתדר בשלשות, להתפקד, איזה בלבול מוח.
שמאל ,ימין, שמאל, ימין, אסור לטעות,
מאחורי לפיד לוהט, שרק לא ישרפו לי השערות...
ופיפי. תמיד אני צריכה,
ואין איפה לעשות...

 
פק, פק, פק, אני יכולה לשמוע באוזן את הצלילים,
לא יאומן, אני רציתי לנעול סנדלי בנים?

 ל-ל-ו-ו-ת,
להציע חברות,
לסרב? להיענות?

 
ילדיי אינם מאמינים, לא פייסבוק,
לא סקייפ,לא איי סיק יו מינימאלי?
לא סלולר,שום מסר דיגיטאלי?
אפילו לא אינטרקום בכניסה!
רק שריקה...שריקה!
מישהו שורק שריקה בוטחת,
או מהססת,
ומיד כולם במרפסת,
אבל רק אחד
צריך לרדת...

אבל אף פעם לא הולכים לסניף לבד.
"קוראים" אחד לשני.
אני, חצי מהחיים הולכת אחורה לקרוא לעופרה,
והיא קולעת צמות,
אנחנו קוראות לחנה,
ומתחילות לצעוד.
יש שיטה ללכת,
צועדים כמה צעדים
ועוצרים,
כי צריך לחדד איזה נושא,
ובעיקר צריך לצחוק,
זה החוק.
בחצי השני של החיים אני עושה סיבוב,
לקרוא לצמות האחרות,
אימא שלה רוצה שהיא תיקח סוודר,
או תתאמן באקורדיון,
ואני מחכה לה בסלון.

ובכלל העיר מחולקת לקנטונים,לחבלי ארץ,
בכל שבת "המאפיה" של הנשיא יוצאת לדרך,
במסלול מחושב,
לא רוצה לפרט אותו כי את מישהו אשכח...
והן מגיעות ברעש ובאיחור
זה ברור...

והמשולש הרומני
סביב "טבריה" רבתי...

משאית. נוסעים במשאית.
ישיבה בספסלים מאורכים,
מתגלגלים בין ים של חפצים,
ומגלים את החיים...
קובעים איתם ולפעמים הם בכלל לא מגיעים...
איך טיפסנו לשם, אני לא זוכרת,
תודו שרק המשאית זה סרט...

אז מה בעצם התבקשנו לעשות?
מה הייתה הפקודה?
לכבוש את הארץ,להקים מה?
חלקנו אכן התנחלנו,
אתם יודעים שאני מסירה בפניכם את הכובע,
וחלקנו חיים ב"יישוב" של 50 משפחות,
אך הוא צומח לגובה,
ומחולק לדירות...

התמונות שנאספו הם חגיגה,
זה משהו שהיה,ונשכח,ושוב בא.
אל מול התמונות,
בא לי לבכות ובא לי לצחוק.

התמונות הן עדות לאיזה סוג של "יחד"
שיושב באיזה מקום,בפנים,
ונותן איזה דחף לא מוסבר לחיים.

מה נשאר לי?
תורה ועבודה...
תורה כן... והרבה עבודה.

תודה לאופיר וללימור על הנכונות,
ועל החצר המקסימה.
ולדודי, תמי, מיכל, נעמי  וברוך, על העשייה.
ולמיקי - הדרייב של הכול, המושך, הדוחף, הלוחץ,
הוא עינה אותנו, לא נתן לנו מנוחה,
פגישה ועוד פגישה,
יש רק "כן" ואין אף פעם "לא",
זה שאתם כאן, זה רק בגללו.

אסתי גריזים,יולי 2011

היום

...ואז

יום שלישי, 14 באפריל 2015

"מה שלומך הבוקר אסתי?"

המקור שלי ל"אסתר", נראה בתמונה מטה























נפל דבר בממלכת ה"אסתי"
התקשרתי היום לבזק להודיע על תקלה, והבחורה בתמיכה הטכנית "אמרה שלום, מדברת אסתי",
נאלמתי דום. וזה בנוסף לשתי בחורות נוספות בשבוע שעבר, שענו לי ברשויות שונות והזדהו כ"אסתי"!
פשוט השם הזה כבר נעלם מן העולם ונשמע רק אולי ברחובות בני- ברק...


קראת לי אסתר?
אסתר המלכה, בציור הולנדי, בגללה הכל התחיל

"קראת לי אסתר 
כשרציתי לשכוח 

וגיליתי שמחה 

במקום שרציתי לברוח 
קראת לי אסתר 
ועיניך דממה 
שנינו למדנו 
באותה שממה ...."

כתבה אתי אנקרי לאביה, שהתעקש בוודאי לקרוא לה אסתר....

ESTY, ESTEE?




אסתי לאודר ענקית הקוסמטיקה נולדה אף היא בשם אסתר, אך איך שהיא כתבה את שמה, נראה הרבה יותר טוב





תחיית השם אסתר/אסתי-האמנם?







מדונה הוסיפה לעצמה את השם "אסתר"-נו באמת

קיראו על נסיבות הארוע

אסתי גינזבורג , בזכותה יש אנשים היודעים שקיים שם כזה

אז מה הבעיה?
אסתר זה כבד מאוד. ואסתי שם של ילדה קטנה.

יום שלישי, 3 בפברואר 2015

אני והדשבו

תמיד אני רודפת אחרי מכוניות דשבו, אם זה בצבעי כחול לבן בתל אביב , או אדום בוהק בבודפשט....
זה בגלל שהדשבו היא אירוע מכונן בילדותי, כתבתי על זה סיפור והוא זכה בתחרות סיפורים. פורסם במגזין אוטו במסגרת תחרות "רוחות מסע" על שם טל שביט :

http://www.auto.co.il/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%94-28590-%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%A4%D7%A2%D7%9D-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D.aspx




החלון המצחיק הנפתח כלפי מעלה. אימא מקדימה, אני מנפנפת לשלום ואחותי לידי



פיקניק עם המושבים הנשלפים



אבא אחיותיי ואני....והדשבו ממתינה בצד


דשבו שפגשתי ברחובות בודפשט
קולאז' שעשיתי בגן חובה (!) , כבר שם שילבתי איור של הדשבו-לא יאומן!


        דשבו ציונית באזור שוק הכרמל בתל אביב




יום שני, 2 בפברואר 2015

זוג בחיים, זוג בעבודה?


"אז מה אנחנו כן אמורים לעשות ביחד?" 
שואל תמיד בן זוגי את התמהים או המזועזעים לשמוע שהוא עובד עם אשתו. אחיה, מעצב תעשייתי ואני מעצבת גרפית, שותפים בעסק משותף ובחיים משותפים.


          
הבוקר המבריק הערב העמום
מתי אתם המבריקים ביותר, היפים ביותר,הרעננים ביותר והמושכים ביותר?
נכון בעבודה. מתי אתם עייפים, מותשים וגמורים? נכון בבית.
אז למה לא לעשות את החלק הראשון של היום ביחד עם בן או בת הזוג?
        
משהו טוב
זוג המתחלק בעבודה ממשיך ומתחלק גם בבית.
הפסיכולוגית איילה מלאך פיינס מסבירה שכאשר זוג עובר שלבים שונים בזוגיות, הוא פנוי לתרום החוצה לעולם מסביב.

מס הכנסה וביטוח לאומי שונאים זוגות
מס הכנסה לא אוהב זוגות בעסק משותף, מבחינתו, אחד מהם מרמה ולא באמת עובד בעסק , אלא רק מקבל משכורת. גם ביטוח לאומי חושד בך באופן בסיסי. אחרי כל ילד שילדתי הגיע אלי חוקר שניסה לוודא האם אכן אני עובדת בעסק שלי, הייתי צריכה להוכיח את הכשרתי, לפרט את תפקידיי, להראות תכתובות עם לקוחות ולהציג את רשת המטפלות והעוזרות שיש לי בבית. העובדים שלי נחקרו בחדר נפרד והיו צריכים להעיד שאכן אני עובדת כאן. ורק אחרי כל זה יכולתי לזכות בדמי הלידה.

זוגות אחרים
פעם שאלה אותי אם לעשרה ילדים, האם זה נכון שאני עובדת עם בעלי, "כן" השבתי לה," בחיי" היא אמרה "לא הייתי יכולה לעבוד עם בעלי אפילו דקה", ואני חשבתי לעצמי, (אבל לא אמרתי לה), אז איך את מנהלת אתו מפעל קטן של עשרה ילדים, המון החלטות משותפות, עבודת צוות, ביצוע של מטלות רבות. מדוע ההפרדה הזאת בין הבית לעבודה.
"אתם עוד עובדים יחד?" שאלה מישהיא אחרת, אחרי שלא נפגשנו הרבה שנים , "את בודקת אם זה עדיין עובד?" שאלתי."כן" היא אמרה "בעלי ואני חיים כל אחד לעצמו  וממה שנשאר ,העודף, זה בשביל שנינו יחד".
           
להתחיל עם אשתי?
מצאתי אצל אור זוהר ,מוסיקאי תיאור נחמד ואני מביאה כמה קטעים ממנו: 
"באחד הלילות החודש, שוב מצאתי את עצמי במרכז תל אביב, על הבמה, עם ההרכב המוסיקאלי שבו אני מתפקד כזמר, גיטריסט .... לידי מצד שמאל, ישבה הזמרת של ההרכב, וכשהיא התחילה לשיר, גיליתי שאני נמשך אליה. אני יודע, שיחסים בין קולגות בעבודה זה דבר בעייתי."

"...אני גם יודע שבזמן ההופעה כדאי להיות מרוכזים באמנות, להתמסר לקהל, להיות קשובים לפנים ולחוץ באותה המידה, ולנסות לאפשר לקהל חוויה טוטאלית של מוסיקה. אבל, מה לעשות, אני רק בן אדם. גרוע מכך, אני גבר. ומשהו בקול שלה, משהו בנוכחות שלה, במיוחד ככה על הבמה כשהיא מאופרת, ולבושה בשמלה היפה, גורם לי לרצות להתקרב אליה.אחרי ההופעה, כשאנחנו כבר מקפלים את הציוד, אני ניגש אליה בביישנות, מחמיא לה על השירה שלה הערב. להפתעתי, הטקטיקה השקופה שלי עובדת, ואנחנו מסיימים את הערב באותה המיטה. רגע לפני שהיא נרדמת לידי היא אומרת לי בשקט: היה נהדר הערב, רק לפני שאתה נרדם, תעשה טובה ותחליף לקטן חיתול, ואל תשכח שהגדולה ביקשה  סנדוויץ'''  עם גבינה צהובה לגן מחר"

שותפות
את הקונספט הזה של בני זוג שעובדים ביחד לא המצאנו, כמובן. לנגד עיני עולים בני הזוג הקשישים שמנהלים את המכולת השכונתית שלנו במשך מי יודע כמה מאות שנים, או הזוג הצעיר והנמרץ שפתח לאחרונה חנות לחם אפנתית ברחוב הראשי.  אבל למרות שאת הקונספט לא המצאנו, אנחנו לומדים כל הזמן שהשילוב הזה בין זוגיות משותפת ועבודה משותפת מהווה החלטה בעלת השלכות לא מבוטלות והשפעה גם על הזוגיות, וגם על העבודה.

גם גיא מרוז ואורלי וילנאי
אני לא קוראת מדורי רכילות, אבל פתאום ראיתי בעיתון גלובס, במדד המותגים 2010, שאורלי וילנאי וגיא מרוז הם זוג נשוי, וגם הם מגיבים  על המותג הזוגי. לדעתם, יש לו עצמה הרבה יותר מאשר למותג האישי. שלם הגדול מסך חלקיו? טובים השניים? כל התשובות נכונות.

  
מה מצאתי בזוגיות כפולה
בעבודה משותפת בעסק משותף, יש צורך כל הזמן בהסכמה, ויתור, שוויוניות ואמון. אני גיליתי השלכה מההתנהלות המתבקשת בעבודה אל שאר מישורי הזוגיות. כלומר, זה מביא אותך גם בחיים שמחוץ לעבודה, לעסוק בעניינים  משמעותיים, ולדחות פרטים תפלים. יש  וויתור כמעט מוחלט על העיסוק באגו.

השותפות התחילה בגיל הנעורים
המשיכה ליצירתיות, עיצוב ואומנות-חיברה

מציירים יחד בנמל יפו


          
שיתוף פעולה נוסף
ערב הזוי, שלא זכור אצלנו כחוויה משותפת,לעומת כל החוויות המשותפות האחרות. פשוט לא ערב שיא בקשר. כשנשאלתי שנה לאחר החתונה היכן נישאתי, עניתי שם של מקום אחר לגמרי. טוב שיש תמונות. בן זוגי אומר לפעמים: "אני מפסיק את החברות ונישאר רק נשואים".
  
           
אירוע
ערב השקה לחוברת מתכונים שעיצבנו בשיתוף פעולה של שופר סל וכרמל מזרחי.


טעות היסטורית
פעם אחת, בפורים, ניסינו להחליף. אני צעדתי ברחוב בקלילות, ובן זוגי לראשונה בחייו רץ אחרי, מנסה להתמודד עם העקבים, התכשיטים, התיק והשמלה. זה היה אירוע מכונן. אבל  זה היה נורא,לא נחזור על זה יותר.




יוגה בזוגות



יום ראשון, 1 בפברואר 2015

מיגרנה אהובתי

מוקדש לבן זוגי ולשאר האנשים היקרים הסובלים אותי 

זה קרה  לראשונה בערב אחד, כשהייתי  כבת  13, בבית דודתי, ברחוב שקט בחולון.

פתאום לא ראיתי. כלומר ראיתי ולא ראיתי. האירוע התלווה בתופעות חריגות נוספות ,קשות, לא מוכרות, שהותירו אותי מפוחדת ומותשת נפשית ופיזית. זה חזר על עצמו בהזדמנויות נוספות. רופאת הילדים לא אבחנה ממה אני סובלת ושלחה אותי לבדיקה של קריאת המוח על ידי אלקטרודות. הבדיקה לא העלתה דבר. רק אני באופן מיקרי, נתקלתי בז'ורנל פופוליסטי כלשהו, בתופעת המיגרנה. לא ידעתי אז , ש"התחתנתי" עם משהו לתמיד. מאז זרמו מיגרנות רבות במוחי. עם הזמן פיתחתי ריחוק מן המוח שלי ומעין "ברוגז" איתו. ברצוני לנצל את השילוב של היותי סובלת ממיגרנה ומעצבת גראפית במקצועי, על מנת להמחיש מה באמת רואים הסובלים ממיגרנה באמצעים ויזואליים. אינני הראשונה שעושה זאת, אם כי התרשמתי מאיכות הצירוף הזה לצרכי מחקר.
אאורה AURA-הלוצינציות ושיבושי ראייה לפני התקף מיגרנה
בעת התקף מיגרנה, מופיעות הפרעות בכול החושים הנשלטים על ידי המוח, מקור השיבושים בהפרעה בפעילות המוח.
התופעות השונות כפי שאני חווה אותן:
הפרעה בשמיעה -  שמיעת הצלילים והקולות הרגילים כאילו האוזניים מכוסות, או כמו מתוך שהייה בחלל עמוק .
הפרעה בדיבור -  אפזיה. שיבושי מילים. בעיית שליפה מהזיכרון. חוסר בזיכרון תמונתי כמו למשל פנים של אנשים מוכרים.
הפרעה בתחושה - חוסר תחושה, הירדמויות של אזורים שונים ונימול, בדרך כלל בגפיים ובפנים.
הפרעות ראייה - ההפרעה המשמעותית ביותר בה מתמקד מאמר זה ועליה אפרט בהרחבה.
כל ההפרעות שתיארתי לעיל,מלוות בתחושה קשה של צלילה עמוקה פנימה, ספק פיזית, ספק נפשית, ספק שתיהן.
להתקף מיגרנה שלב מקדים, המכונה אאורה. הוא אינו מופיע אצל כל הסובלים ממיגרנה. נוהגים לכנות מיגרנה עם אאורה, מיגרנה קלאסית וללא אאורה, מיגרנה נפוצה. 
ה"אאורה" היא אוסף של מראות, או הלוצינציות. המראות אינם נעימים ומלווים בהרגשה קשה של חוסר אונים. ה"אאורה", היא גם שלב של אזהרה והתארגנות לקראת הבאות אצל הסובל מההתקף, כי אולי, לדוגמא, הוא נמצא בעת נהיגה.
יצרתי כאמור המחשה באמצעים דיגיטאליים על מנת להדגים את המראה הנתפס על ידי הראייה.והתמונות מופיעות כאן מצד ימין.


בתמונה מס. 1 ,נראית תפיסת ראייה רגילה ללא כל הפרעה.


בתמונה מס. 2, מראה זוהר של אור בצורת זיגזג, הנראה בחלל, ביני לבין האובייקטים.בדרך כלל מופיע בין ההלוצינציות הראשונות.


בתמונה מס. 3 , סוג של עיגולים מיוחדים או ספיראלות, גם הם בנויים מאור זוהר.
בתמונה מס. 4 ,נצנוצים הנמצאים בבעבוע מתמיד.
בתמונה מס.5 ,שדה הראיה מכוסה בשחור מסביב, כך שנותרת ראייה דמוית מנהרה.
בתמונה מס. 6 ,שדה הראיה מכוסה בשחור בחלקים שונים.
בתמונה מס. 7 ,הקונטור של אובייקטים ישרים, מזוגזג ורועד. 
המראות שתיארתי לעיל, לא יופיעו כולם יחד אלא עוקבים זה אחרי זה , כאילו קיים תפריט או תסריט אשר מתחלף לנגד עיניי. לא תמיד כל אאורה תכיל את כל התפריט, המראה תמיד יתפוס צד אחד של שדה הראיה מימין או משמאל.
המראות הללו נראים גם אם העיניים עצומות. התופעה המוכרת של הסובלים מהתקף מיגרנה אשר מסתגרים בחדר חשוך, מתרחשת לפי דעתי מהרצון ל"ברוח" מן המראות. אני גיליתי במשך השנים, שההסתגרות בחדר חשוך, רק מגדילה את ה"חוויות" של ההתקף למימדים גדולים בהרבה יותר, והתחלתי לבחור להישאר בסביבה שבה שהיתי קודם. לעיתים האאורה מסתיימת והפרעות הראיה של המיגרנה עליהן אפרט בהמשך, מופיעות ברצף, לעיתים יש חיבור וגלישה בניהם. גם כאב הראש מתעצם בזמן זה, ברגע החיבור והמעבר.
לעיתים קיימת שרשרת התקפי מיגרנה, ואז ההבדל בין התקף להתקף, יצוין בנקודת ההתחלה על ידי אאורה חדשה עם כל ה"תפריט" שלה.
שימוש באיורים להמחשת ההלוצינציות של האאורה לצרכי מחקר, מופיע במאמרים.   
הניסיון לתיאור ההלוצינציות לצרכי מחקר, בדרך של איור החל כבר מהמאה ה-19. האיורים עוזרים להבנת התהליך במוח ולדרך ההתפשטות שלו. לעניות דעתי,היתרון של ההמחשה שלי הוא בכך, שהוא לא מובא באופן מנותק וסטרילי כמשהו העומד בפני עצמו, אלא, אני מדגימה כיצד היא נראית הלוצינציה על גביי המראות האחרים שנתפסים על ידי הראיה.
במאמרים שונים סוקרים את ההיבט המעניין של הקשר בין סובלים ממיגרנה לצפייה בסוג של מראות חיצוניים העלולים לגרום להיתקף. מדברים גם על סגנונות באומנות אך גם על עבודות רבות אחרות. אני יכולה להעיד שאני נמנעת מ"לשחק" בתעתועי צפייה למיניהם,כמו  וידאו קליפים, או  אומנות פסיכדלית. אפילו צפייה בסרט בתלת מימד דרך משקפיים מרתיעה אותי מאוד. לא חוויתי התקף שנגרם בגלל הצפייה בדברים שהזכרתי אך ההרגשה קשה מאוד. אני אמנע תמיד מלהביא עצמי לסיטואציות כאלו.
בתיאור של אאורה על פי תקציר של דר' אמנון מוסק, נוירולוג ומנהל המרפאה לטיפול בכאבי ראש ופנים בבית החולים איכילוב, www.roshhelp.co.il ,מצוין שסוג מיגרנה, שהוא פחות שכיח, נקרא מיגרנה עם אאורה .(aura) ההתקף לפי תיאור זה, יתחיל כך, עוד לפני שיופיע כאב או כל תופעה אחרת, יופיעו לפתע סימנים נוירולוגיים שונים, שנקראים "אאורה" (סימנים מקדימים). הסימנים השכיחים ביותר שמופיעים כאן קשורים לראיה:
האדם רואה פתאום אורות מנצנצים, קווים דמויי ברקים, כתמי צבע כמו לאחר סנוור או לחילופין היעלמות חלק משדה הראייה.
אורות אלו מופיעים על פי רוב בצד אחד של שדה הראייה, והם גדלים עד שיכולים לכסות את כל שדה הראיה ולהפריע בצורה משמעותית לתפקוד.
תופעות פחות שכיחות הן הופעת תחושת נימול ביד, ברגל או צד אחד של הפנים ועד חולשה מלאה בצד אחד של הגוף.
באתר מצורפות אילוסטרציות המתארות הפרעות ראיה כחלק ממיגרנה עם אורה בתמונה אחת נצנוצי אור כמו חלת דבש, בתמונה מס. 2 נצנוצי אור כמו קוויי דיג-זג.
האלמנטים הבסיסיים דומים לאלו הנראים אצלי אך מסודרים אחרת.
האתר מתאר מחקר שבו נבדקו שני גברים הסובלים ממיגרנה עם אאורה בשעת התקף המיגרנה. הנבדקים דיווחו על אאורה שהתבטאה באורות מנצנצים כמו 'שלג בטלוויזיה'. אורות אלו נראו במרכז שדה הראיה ואחריהם הופיע אזור שחור של הפרעה בראיה. התופעה נראתה בצד אחד של שדה הראייה והיא נעה לאורך שדה הראיה מהמרכז כלפי חוץ. האורה נמשכה כ 20 דקות ואחריה הופיע כאב ראש.
הצילומים של המוח בזמן האירוע הדגימו שבאזור האחורי של המוח שהוא אזור הראיה, הופיע בנקודה המוכרת כאזור ראיה A3V שינוי בפעולת המוח. שינוי זה התפשט לאזורי ראיה סמוכים בקצב של 3 ממ' בשנייה. 
החוקרים פירשו את השינויים כמו יצירה של פעילות עצבית מוגברת שהיא הגורמת למראות של האורות המנצנצים בזמן המיגרנה עם אורה, ואחריהן הופיע דיכוי של הפעילות העצבית (הקרויה גל דיכוי חשמלי) והיא שגרמה ל"חור השחור" בראייה. 
החוקרים סיכמו שאאורה במיגרנה אינה מתחילה בכיווץ כלי דם וירידה באספקת הדם למוח.כפי שמקובל לחשוב, אלא,  היא מתחילה כנראה בפעולה מוגברת של מרכזים עצביים הגורמת לכל התגובות האחרות.

תופעות אלו מבטאות הפרעה בתפקוד המוח והן נגרמות כנראה בגלל הפרעה בתפקוד החשמלי של המוח. תופעה זו יכולה להתחיל בכל מקום במוח ולהתבטא במגוון עצום של צורות, למשל, הפרעה בדיבור, סחרחורת, דמיונות, בלבול ובעצם כל דבר שהמוח יודע לעשות הביטוי השכיח הוא כאמור הפרעות בראיה. 
להתקף המיגרנה עצמו שעליו בישרה  האאורה, שיבושי ראייה ייחודיים. ועל כך אפרט בפרק הבא.

שיבושי ראייה בעת התקף מיגרנה
כאשר חולפת האאורה ,חולפות ההליצונציות אך קיימים שיבושי ראייה אופייניים.
מראה פנים אנושיות
פנים אנושיות הנצפות מולי נראות בסגנון יצירה קוביסטית של פיקאסו,
כל איבר מאבריי הפנים נמצא במקום אחר, חדש, לא במקום המקובל.
יתכן שתפיסת הראייה אינה פועלת כמו בתפיסה הנורמטיבית של הראייה, אלא במקטעים,  או בקצב אחר, ואז מתקיימת במוח עריכה מחדש, ומתקבל "פרצוף" חדש.
תפיסת תנועה
תנועות גדולות נצפות, אך אין תפיסת ראייה של תנועות קטנות ועדינות כגון, תזוזת עיניים או שינויים בהבעות הפנים. לדוגמא, גלגלי העיניים של הנצפה מולי אינן נעות, והעיניים לא ממצמצות, מתקבל מבט קפוא וחלול, עם פנים חסרי הבעה.

תפיסת עומק
הדמויות האנושיות הנצפות מולי הן שטוחות, דו מימדיות, כמו פוסטר, כמו תמונה.






תפיסת שדה הראיה

צמצום והעלמות קצות שדה הראיה, דמויות צצות משום מקום ונעלמות לשום מקום.



מראה של טקסט כתוב
גל לבן  אחיד שוטף את הדף עם הניסיון לקרוא.
המחשה מתוך המאמר המתארת במדויק. עליי לציין ש"החור" הלבן הזה מופיע כעין גל שוטף, ובכל עמוד שאדפדף יופיע מחדש.
חורים לבנים במקום אותיות, ו"קפיצת" מילים קדימה לחלל של לפני הדף, בעת הניסיון לקרוא.
מופיעות שגיאות כתיב בסיסיות עם הניסיון לכתוב.


אינני חוקרת מוח אך אני מבינה באופן שטחי את הקשר בין תיאור של קליפת המוח לבין הסימפטומים של ההתקף. החלק הגדול ביותר במוח האנושי הוא קליפת המוח. בחלק חשוב זה מתבצעות  הפעילויות המורכבות ביותר במוח: קריאה, זיכרון, זיהוי אובייקטים, תכנון תנועות ועוד.
קליפת המוח מחולקת לשני חצאים (המיספרות), וכל אחד מהם מחולק לארבע חטיבות מרכזיות: ארבע אונות.
קליפת המוח מחולקת לאזורים שונים, אשר כל אחד מהם מתמחה בעיבוד מידע מסוג מסוים. הקורטקס האודיטורי מקבל קלט מהאוזניים והופך אותו לצלילים, שני אזורים
אחרים מטפלים בהיבטים השונים של שפה והקורטקס המוטורי מטפל בתכנון תנועה.
מרבית קליפת-המוח האנושית עוסקת בעיבוד המידע מהחוש המרכזי שלנו: חוש הראייה. מעניין לראות את ההתאמה בין המידע על קליפת הראייה Visual cortex, הנקרא גם קליפת המוח הראייתית, לבין ההפרעות הנגרמות על ידי התקף. הקורטקס הוא האזור המרכזי במוח בו מעובד מידע חזותי הנקלט בעין, והוא מהווה חלק מקליפת המוח. קליפת הראייה היא חלק ממערכת הראייה, והיא התחנה הסופית אליה מגיע המידע החזותי מן העין. קליפת הראייה כוללת בתוכה מספר אזורים, ולכל אזור תפקיד משלו בתהליך עיבוד המידע. אזורי הראייה הראשוניים כמו קליפת הראייה העיקרית מעבדים בעיקר מידע המהווה את הבסיס לראייה, כמו קווים וקצוות, זיהוי תנועה, עומק וצבע, בעוד שאזורי ראייה אחרים במוח, כמו V4, V3, V2 -V5, מעבדים מידע מורכב יותר כמו זיהוי צורות ותבניות, מקומות ופנים. כאמור, ניכר שההפרעות המפורטות על ידי בעבודה זאת, בקווים, בצורות, בעומק, בתנועה ועוד. תואמות את התנועה של הפעילות העצבית במוח. 

התקף מיגרנה כמקור השראה
                    
לראשונה בעת כתיבת מאמר זה, נתקלתי בעובדה שהסופר לואיס קרול סבל ממיגרנה אותה תעד ביומניו.
בספרו המפורסם "עליזה בארץ הפלאות" האהוב עליי מאוד משחר ילדותי, אני מוצאת אפיזודות שמקור ההשראה שלהן ,לדעתי, הם התקפי מיגרנה.
הצלילה
בפרק הראשון הזכרתי שעם האאורה מתחילה כעין תחושת שקיעה פנימה, ממש הנפילה של עליזה
"...ואחר צללה פתאום, פתאום כל כך עד שלא הייתה לעליזה אפילו שהות של רגע להתעשת ולעצור בטרם תמצא את עצמה נופלת בתוך כמין באר עמוקה מאוד...מטה, מטה, מטה. הלעולם לא יבוא קץ לנפילה הזאת!"
"מי יודע כמה מיילים כבר נפלתי עד עכשיו?" אמרה בקול, "מן הסתם מתקרבת אני אל מרכז כדור הארץ"...

תפיסת החלל הכללית ותפיסת הגוף המעוותת
                           
מוטיב חוזר בסיפור, עיוותי גדלים ופרופורציות.
איזו הרגשה מוזרה", אמרה עליזה, "ודאי אני מתכווצת כשפופרת"
בעת ההתקף הרצפה נראית רחוקה הרבה יותר מהרגיל ונראים עוד כל מיני עיוותים פרספקטיביים.

אפזיה
שיבושי דיבור מופיעים לכל אורך הספר.
"ברי לי שלא אלו המילים הנכונות...
לונדון היא בירת פאריס..הכול משובש !"
הפרעות ראיה
דמותו הייחודית של חתול שחלקיו מופיעים ונעלמים לסירוגין,
" ...וזאת הפעם נגוז אט אט, החל בקצה הזנב , וכלה בגיחוך, שהיה תלוי ועומד זמן מה לאחר שנתעלם השאר."
" כי כן תכופות ראיתי חתול בלא גיחוך " הרהרה עליזה, אבל גיחוך בלא חתול! הרי זה הדבר המופלא ביותר שראיתי בכל ימי חיי!"
המצאת דמותו של חתול בעל חלקים נראים ונעלמים יכולה להגות במוחו של החוזה מראות כאלו.
סיכום    
לא עסקתי במאמר זה בשני היבטים מעניינים, הראשון, מתי מופיעה המיגרנה, מה הגורמים להתקפים. גם המדע לא הגיע למסקנות נחרצות. באופן אישי מצאתי קשר ללחץ נפשי. וכן לדברים והיפוכם. מיגרנה בשיא הלחץ ומיגרנה בעת הרפיה מלחץ. עודף שינה וחוסר שינה. כמו כן קשר הורמונאלי, כל תחילת הריון לווה אצלי במיגרנות רבות.
ההיבט השני, מה עושים, או יותר נכון מה אני עושה.
אמנם למיגרנות תרופות רבות, אך הן בעלות תופעות לוואי שלא רציתי לחוות. בעקבות השיח הנרחב שנתקלתי בו, אודות מזון והתקפי מיגרנה, בגיל 20 שיניתי את התזונה שלי. בכל פעם שקראתי על סוג מזון נוסף, הנחשב כמעודד התקף מיגרנה, הוצאתי אותו מהתפריט שלי, כגון, יין, גבינה צהובה, שוקולד, ואחריהם סוכר לבן, צבעי מאכל, חומרים משמרים ועוד ועוד. הפכתי לחשדנית מאוד בנושא האוכל ולמעשה אני נמנעת מלאכול כל דבר שאיני יודעת מה הוא מכיל. פניתי ליוגה, דמיון מודרך וכד'.עם השנים והניסיון נחלתי הצלחה מסוימת.
השיבושים חושפים אותי  לאין סוף תפקודיו  של המוח אשר תפקודם התקין מתקבל ביום יום כדבר מובן מאליו.
מיגרנה ותורשה
ישנו היבט במחקר על האלמנט התורשתי בהתקפי מיגרנה, מופיע לעיתים בשם "צילחה פילוגנית משפחתית".
ואכן אבי מתאר את אמו שוכבת מסתגרת בחדר חשוך ומדווחת על נצנוצים מול עיניה.
בני התקשר מבית הספר שאבוא לאסוף אותו כיון שאינו מרגיש טוב. בדרך תיאר לי מראה מוזר שראה, "חור שחור ונמלים שזחלו לו על היד" ,
ידיי נצמדו להגה וליבי שקע בקרבי.
"אימא, את יודעת מה זה היה?"