יום ראשון, 31 במאי 2015

מקמה ל"אשתו של" חייל ביחידה

לא תאמינו, אבל
למעלה מעשרים שנה,
אני עם היחידה.
אין לי מושג מה אתם עושים,
ועם זאת ידועים לי המון פרטים
לא חשובים.

איך הכל אצל בן זוגי התחיל?
בחלום של נעורים,רוח אחרת,
ללכת רק ליחידה מובחרת!
מהר מאוד לי התברר,
שזה צבא אחר:
סודי ביותר,
אין ראשי תיבות,
לא עולים בסולם הדרגות,
המשפחות לא באות עם סלים,
ואין אירועים.
מילת הקסם "הישרדות",
נהר אין סופי של ציוד,
חותמים מזדכים,חותמים מזדכים.
וכל הזמן מתנסים במשהו מאוד עמוק,
שתמיד הוא יהיה ה"טופ",
הפרמטר,השיא של כל הקשיים,
שאחריו עם הרבה דברים מתמודדים.
למשל, גם אם אנחנו הולכים ללדת תינוק,
זה מבצע צבאי לא צחוק,
יש שעת שין,
יש שלבים,יעד,מודיעין,
נוהל קרב,את הכל אחיה בן זוגי קובע ומציב,
עד שהמילדת מתחננת:"עכשיו תהיה בשקט ושאסתי אלי תקשיב!"

מה השתנה במשך השנים?
דברים רבים,
למשל "הסיפורים" מהמילואים,
ואתם יודעים למה הכוונה,
בהתחלה הם היו מסמרי שיער,
ומכוונים לנושא אחד,לביזר,
לא שכחתי אותם,
אני זוכרת את כולם,
עם הזמן הם התגלו כשטויות,
או כבדיות
ועם השנים,
כגלים,
הם שככו,
או אולי כל הפנטזיות התממשו?!

אני נזכרת ברגעים סוריאליסטיים
מטורפים, שמלוים כל השנים
אי שם אנחנו נוסעים כל המשפחה במכונית
צילצול בסלולרי,קול קטן נשי,של המציקה התורנית:
"שלום מדברים עכשיו מהיחידה
מבקשים לבדוק בבקשה:
לו היית נקרא עכשיו להגיע למשימה
אה,כמה זמן נדרש לך?"
מה זאת אומרת אני חושבת לעצמי באימה
מנסה לחשב איזה-סיבוב-בחזרה.
אבל חייל היחידה
נוקב בזמן כל כך קצר,
ממש דקות,
כלומר,הילדים ואני אמורים להתאדות???

או רגע אופייני אחרי מבצע "ענבי זעם"
אני קורעת מעטפה.
ומוצאת בה "מכתב תודה" בשבילי,
על תמיכתי,
 בלוחם "ענבי זעם" ,"ימים לא קלים",כתוב בלשון קולחת
כן, כן מודים לי אני מתרווחת...
אך הנה תעודה נוספת באמתחת,
והיא פונה למעסיק במקום העבודה,
שוב זה בשבילי,
הרי המעסיק זאת אני,
 שוב "תודה על ההתחשבות,על ההבנה"
 כן, כן אני מהנהנת יש על מה,
אבל הנה במעטפה
 דף שלישי (בום!) תוכנית המילואים לכל שנה הבאה!!!!

תדעו שלא חשוב לאן אתם נקראים,
מילואים, טיול צוות או התנדבות,
אני  תמיד בכוננות.
הבעיה שהכוננות אינה עוזרת,
וכרגיל המערכה המשפחתית המשומנת,מיד קורסת:
נורית אזהרה במכונית נדלקת,
המפתח פתאום לא פותח את הדלת,
המחשבים נופלים
והילדים חולים.
ואני שואלת את עצמי כל השנים:
כבר חקרתי רבות את העניין,
שאלתי חכמים גם ידעונים
שאלת השאלות,האם אני מפיצה אנרגיה שלילית כזאת
שגורמת אף לדברים
הפשוטים ביותר לא לפעול?
או אולי זה בן זוגי
שמתחזק את הדברים,ופותר את כל בעיה?
האם לכם במקרה יש איזו שהיא מסקנה?

אולי תגידו,כבר כל כך הרבה מילואים היו,
בודאי התרגלת,
ודאי אימצת כבר שיטה,
או איזו גישה.
אז אומר לכם בפשטות בלי תחכום,
לא התרגלתי לכלום,
לא נהנתי לדקה:
לא להיות עם עצמי ,
לא לפטפט עם חברה,
לא להיפרד לשבוע,
ולהיפגש בגעגוע,
גם לא לישון באלכסון,
רק תמיד אותה תחושת אסון,
ומחשבות רעות,
שאי אפשר עליהן לשלוט,
והשאלות של הילדים
כשאבא במילואים.

בכלל כמו הילדים,
חשתי בכל פעם את חרדת הנטישה.
גם אני חוויתי כמותם
תחושת כעס
ואחר כך אשמה.
לא פעם שקלתי,
ותמיד התפללתי,
שיקרה משהו שאת המילואים יעצור לבטח,
או אולי פשוט לחסום לו את הפתח...

אז מה הבעיה?
צוותים מסביבכם מתפרקים, משתנים ונבלעים,
אבל אתם,הצוות ,לעולם עומדים!
אף פעם אתם לא מזדקנים,
שערכם הכהה לא מלבין,
אין מישהו שממש משמין,
אתם כמעט לא מעשנים,
טיפוסים ספורטיביים,מחוברים..
ואף אחד לא שם לב שאתם כבר מבוגרים!

אמנם אני מדברת כנציגת הנשים,
אבל למען האמת
לא נהגתי לשוחח איתן על עצמנו במשך השנים.
הרגשתי שזה רע לי,
לא כל כך פופולרי,
שיתפתי ברגשותיי,
את הוריי
ואחיותיי,
והם תמיד הרגישו אמפתיה גמורה,
ועל כך תודה גדולה.

טוב, אולי אני כבר מגזימה,
אז איך לסכם כזאת תקופה?
איך לספור את כל המניירות,
ואת כל המיגרנות,
את הסכין לחיתוך ירקות,
שישנתי איתה מתחת לכרית בלילות,
את המילואים בשכם,
ענבי זעם,הבילוי מול המוקטעה,
חרדה,דאגה,חרדה,
וינגייט,מכות נוראות שקוראים להם קרב מגע,
הערפדים שמצצו לכם את הדם לצורכי מעבדה,
מבחני ברור,
או סתם לשהות בתוך חור,
20 דקות שינה,
תיק ארוז שיוצא למילואים
עם המון בגדי החלפה,
אך חוזר הביתה,
בדיוק כמו שהוא יצא.
הארוחות ביחידה,
מנה ועוד מנה,
קודם אוכלים,
ורק אחר כך הביתה יוצאים.

וכל זה,הוא רק הקצה,
קצה הקצה...
אני לא מרגישה שאני צריכה לבקש סליחה,
בסופו של דבר,לא הייתי כל כך איומה
בטח לא הייתי מקבלת צל"ש לאישה מצטיינת,
אם היו כזה מחלקים,
אבל אף פעם לא שכחתי כמה חשובים לכם המילואים.
עכשיו אני רואה את בני
צועד באותה הדרך, אלא מה?!
אביו אימן אותו רק 18 שנה...
הייתי רוצה קצת רווח, אם זה אפשרי,
בין הצבא של בעלי לזה של בני.

אני מתבוננת בכם מהצד
בהשתאות כל השנים.
מודה ליושב במרומים
שהחזיר אתכם בריאים,
ומודה - נמאסו עליי המילואים!


יום רביעי, 27 במאי 2015

זיכרונות

בליל הסדר, לא האחרון,
אלא בזה שלפניו,
חגגנו עם כל משפחתו של בעלי אחיה,
ממש עם - רב.
"חד גדיא" כבר נגמר, השעה הייתה אחר חצות,
כשלפתע ניתן האות,
גיסי, שהוא יאפי תל אביבי מסוגנן,
צעק פתאום,
כמו מתוך חלום:
"יגיע כפייך כי תאכל אשרייך וטוב לך"...
ומיד כל הנשים באופן אוטומטי, ענינו בקול רך.
עברנו ברצף לכל שאר שירי בני עקיבא הרשמיים,
המשכנו לאלו המשונים וההזויים,
משם לשירי מורל, צעקנו ב"אותיות",
וככה עד לשעות הקטנות.
הדורות הצעירים,
הביטו בנו משתאים,
מהו המעין הבלתי נגמר הזה?
מהיכן הוא נובע?
ומהו הגורם לנו ככה להשתגע...
ואכן מידע מטופש בהחלט יושב לנו במוח,
אי שם לחוץ,
ותופס מקום של מידע נחוץ.
רק צריך ללחוץ במקום הנכון,
וה"פעם" מתחיל לזרום.
נראה כאילו הכול היה ברור,
מעיין משנה סדורה,
שבת ארגון, מפקד וצעדה,
שטיפת סניף, מסע, מחנה קיץ,
מחתרות, שוק פורים, וסתם לצאת לשייט,

פעולת אמצע שבוע ,פעולה בשבת, חלוקה לעדות,
אנחנו רצים ברחוב ושואלים אנשים שאלות...
ל"ג בעומר על הר העצמאות, זוכרים?
מכינים כדורי פלאפל אמיתיים,
לא זוכרת אצל אימא של מי,
אבל הוא תימני...
טקסים, אירועים, מסיבות, הופעות,גיבוש,
"אופרטה"- מושג שלא נמצא עוד בשימוש...

 
כחול לבן, סמל ועניבה,
הורי קראו לה "הסמרטוט"
כאשר בבית התגלגלה.
חופשי, הקשב, עמוד דום, עמוד נוח,
להסתדר בשלשות, להתפקד, איזה בלבול מוח.
שמאל ,ימין, שמאל, ימין, אסור לטעות,
מאחורי לפיד לוהט, שרק לא ישרפו לי השערות...
ופיפי. תמיד אני צריכה,
ואין איפה לעשות...

 
פק, פק, פק, אני יכולה לשמוע באוזן את הצלילים,
לא יאומן, אני רציתי לנעול סנדלי בנים?

 ל-ל-ו-ו-ת,
להציע חברות,
לסרב? להיענות?

 
ילדיי אינם מאמינים, לא פייסבוק,
לא סקייפ,לא איי סיק יו מינימאלי?
לא סלולר,שום מסר דיגיטאלי?
אפילו לא אינטרקום בכניסה!
רק שריקה...שריקה!
מישהו שורק שריקה בוטחת,
או מהססת,
ומיד כולם במרפסת,
אבל רק אחד
צריך לרדת...

אבל אף פעם לא הולכים לסניף לבד.
"קוראים" אחד לשני.
אני, חצי מהחיים הולכת אחורה לקרוא לעופרה,
והיא קולעת צמות,
אנחנו קוראות לחנה,
ומתחילות לצעוד.
יש שיטה ללכת,
צועדים כמה צעדים
ועוצרים,
כי צריך לחדד איזה נושא,
ובעיקר צריך לצחוק,
זה החוק.
בחצי השני של החיים אני עושה סיבוב,
לקרוא לצמות האחרות,
אימא שלה רוצה שהיא תיקח סוודר,
או תתאמן באקורדיון,
ואני מחכה לה בסלון.

ובכלל העיר מחולקת לקנטונים,לחבלי ארץ,
בכל שבת "המאפיה" של הנשיא יוצאת לדרך,
במסלול מחושב,
לא רוצה לפרט אותו כי את מישהו אשכח...
והן מגיעות ברעש ובאיחור
זה ברור...

והמשולש הרומני
סביב "טבריה" רבתי...

משאית. נוסעים במשאית.
ישיבה בספסלים מאורכים,
מתגלגלים בין ים של חפצים,
ומגלים את החיים...
קובעים איתם ולפעמים הם בכלל לא מגיעים...
איך טיפסנו לשם, אני לא זוכרת,
תודו שרק המשאית זה סרט...

אז מה בעצם התבקשנו לעשות?
מה הייתה הפקודה?
לכבוש את הארץ,להקים מה?
חלקנו אכן התנחלנו,
אתם יודעים שאני מסירה בפניכם את הכובע,
וחלקנו חיים ב"יישוב" של 50 משפחות,
אך הוא צומח לגובה,
ומחולק לדירות...

התמונות שנאספו הם חגיגה,
זה משהו שהיה,ונשכח,ושוב בא.
אל מול התמונות,
בא לי לבכות ובא לי לצחוק.

התמונות הן עדות לאיזה סוג של "יחד"
שיושב באיזה מקום,בפנים,
ונותן איזה דחף לא מוסבר לחיים.

מה נשאר לי?
תורה ועבודה...
תורה כן... והרבה עבודה.

תודה לאופיר וללימור על הנכונות,
ועל החצר המקסימה.
ולדודי, תמי, מיכל, נעמי  וברוך, על העשייה.
ולמיקי - הדרייב של הכול, המושך, הדוחף, הלוחץ,
הוא עינה אותנו, לא נתן לנו מנוחה,
פגישה ועוד פגישה,
יש רק "כן" ואין אף פעם "לא",
זה שאתם כאן, זה רק בגללו.

אסתי גריזים,יולי 2011

היום

...ואז